ערך במשקפיים של הכלכלה

סדרת מאמרי הערך (והמחיר) יבהירו לכם את הבסיס לתורה כולה ויסבירו לכם מהיכן משתין הדג.

​

אם עדיין לא קראת את המאמר הראשון בסדרה:"ערך - במשקפיים של הצהוב", את מוזמנת לעשות זאת עכשיו.

​

הגדרה מילונית פשוטה ומקובלת ל"מחיר" היא משהו בסגנון: "סכום כסף המייצג שווי של מוצר או שירות שניתן בתשלום".

אם קראתם את ההגדרה בעיון, בוודאי שמתם לב שהיא מורכבת ממספר מושגים שאינם ברורים או מוגדרים ובעיקר סוגיית ה-"שווי" – בה לא מוגדר מי הוא זה שקובע את השווי וכתוצאה מכך את המחיר של דבר מה שאנחנו קונים.

​

אזהרה, חפירות לפניך.

​

עד לאמצע או סוף המאה ה-19 שלטו בנרטיב הכלכלנים הקלסיים, אדם סמית, דיוויד יום ודיוויד ריקארדו.

התאוריה הכלכלית הקלאסית הסבירה את מחירם של מוצרים על ידי שימוש בכלים אובייקטיביים.

ראשית הכלכלנים חישבו את עלות הייצור של מוצר מסוים (חומר גלם, עבודה וכו). בשלב השני השתמשו הכלכלנים ב"חוק הביקוש וההיצע" על מנת למצוא את נקודת האיזון ה"טבעית" שבין ה"היצע", כלומר נכונות היצרן לספק את המוצר לבין "הביקוש", כלומר נכונות הצרכן לקנות את המוצר במחיר המוצע.

בצד היצרן, כפי שציינתי, ידעו הכלכלנים לחשב את עלות הייצור ולומר כי אם מוצר נמכר ביותר ממה שעולה לייצר אותו, זה יעודד הגדלת ייצור וכניסה של עוד יצרנים לתעשייה, מאידך, אם מוצר נמכר בפחות ממה שעולה לייצר אותו, זה יעודד את היצרן לקטין את הייצור או אפילו לעבור לתעשייה אחרת, כלכלית יותר.

אולם למרות היכולת של הגישה הקלאסית לכמת את צד ה"היצע", האסכולה לא ידעה להסביר או לכמת את צד הביקוש, והתעלמה מחלקו של הצרכן האנושי במערכת או משימוש מקיף במושג "ערך". הכלכלנים אמנם הקלאסיים ניסו להגדיר "ערך שימוש" כיעילות של מוצר מסוים עבור בעליו ו"ערך חליפין" ככוח הקנייה שמעניק מוצר לבעליו כלפי מוצרים אחרים ובאמצעותם להסביר את התנהגות המערכת, אולם הם לא מצאו קשר בין שני ה"ערכים" אלו. הפגם המשמעותי הזה בגישה הקלאסית יצר קשיים ואף פרדוקסים.

​

הפרדוקס הידוע ביותר בגישה הקלאסית הוא "פרדוקס המים והיהלומים".

התאוריה לא יכלה להסביר מדוע מחירם של מים, שהם מוצר חיוני לכל אדם (ערך שימוש גבוה), הוא נמוך כל כך (ערך חליפין נמוך), בעוד שמחירם של יהלומים, שאין להם שימוש רב מלבד הצגה לראווה או הטמנה בכספת (ערך שימוש נמוך) הוא גבוה כל כך (ערך חליפין גבוה).

​

לקראת סוף המאה ה-19 החלו להישמע קולותיהם של מספר כלכלנים במקביל, בראשם קרל מנגר, שהציעו תוספת לגישה : הסובייקטיביות (כן, גם אני התבאסתי לגלות שמישהו גילה את הסובייקטיביות לפני הצהוב).

​

מנגר טען:

"ערך אינו קיים מחוץ לתודעתו של האדם... הערך של מוצר הוא סובייקטיבי לחלוטין בטבעו".

מנגר גרס כי במוצר עצמו אין שום תכונה פנימית הקשורה לערכו. למעשה, ערכו נקבע בכל רגע מחדש על ידי כל אדם אינדיבידואלית, באופן המשקלל את מטרותיו האישיות בזמן נתון, ואת המשאבים העומדים לרשותו להגשמתן.

לשיטתו של מנגר, ההעדפות הסובייקטיביות של הצרכנים הן הגורם המכונן את מחירי המשאבים (ולא ההפך, כפי שסברו הכלכלנים הקלסיים).

 

ההכרה בכך שהערך הינו פרמטר סובייקטיבי פותרת בקלות את פרדוקס המים והיהלומים.

מחיר היהלומים הגבוה נקבע על פי הערך הסובייקטיבי שאנשים מקנים להם (זה נוצץ, זה מראה לכולם שיש לי הרבה כסף, זה מוכיח באופן חד משמעי שמישהו אוהב אותי מאוד). באופן דומה, נוכל להסביר מדוע אין סוכני מכירות שמוכרים מים מדלת לדלת שכן ללקוח הפוטנציאלי יש בברז כמה מים שהוא רוצה ולכן ערכם הסובייקטיבי אפסי.

אה, מה, מה, קחו את אותו הצרכן, שימו אותו יומיים במדבר ללא מים וראו איזה פלא, ערכם הסובייקטיבי של המים מרקיע שחקים, והלקוח שגווע בצמא, יהיה מוכן בנקודת הזמן הספציפית הזו להחליף את טבעת היהלום שלו בחצי כוס מים לא מינרליים.

​

במילים פשוטות:

באופן הגיוני ניתן לחשוב, שאם ישראלי בן ימינו צורך 150 ליטר מים ביום, הרי שהערך של כל ליטר שהוא צורך אמור להיות שווה, שכן הליטרים זהים זה לזה ולכן המחיר שהוא יהיה מוכן לשלם עבור כל ליטר יהיה זהה.

אז זהו, שלא. ההיגיון טועה.

​

מנגר הסביר את הסוגיה על ידי דוגמא של כלכלת מחסור. נניח ולישראלי אין די כסף לקנות את מלוא 150 הליטרים: עבור 2 הליטרים הראשונים שמשמשים לשתייה וחיוניים לקיומו, הלקוח ישלם כל מחיר.

גם עבור 20 הליטרים הנוספים המשמשים לבישול, הלקוח יהיה מוכן לשלם מחיר גבוה.

אבל ככל שהלקוח ימשיך לספק את צרכיו, באופן טבעי לפי סדר חשיבותם, עבורו: רחצה, ניקיון, הדחת אסלות או השקיה אנחנו נגלה שהלקוח מקנה ערך נמוך יותר ויותר לכל ליטר ככל שהוא צורך עד שנגמר לו הכסף.

מנגר הסביר שאם ללקוח יחסר כסף לרכישת ליטר אחד, הוא יביא לאובדן סיפוק הצורך המדורג במקום הנמוך ביותר בחשיבותו ומכאן, שהיחידה המשמשת לסיפוק הצורך הפחות חשוב מבין היחידות היא זו שמשמשת לקביעת הערך.

​

את הקוראים שנרדמו ממזמן, זה לא ממש מרגש ואפילו לא מעיר, אבל מבחינה כלכלית יש כאן מהפכה של ממש.

תם עידן הכלכלה הקלאסית בה הערך נקבע לפי עלויות הייצור, והחל עידן הכלכלה הניאו קלאסית בה התועלת השולית היא המפתח לקביעת הערך.

​

מנגר, ג'בונס וואלרה הפכו את עולם הכלכלה על הראש וניסחו החוק, שאולי אפילו שמעתם עליו בשמו הידוע יותר: "חוק התועלת השולית", חוק המספק שיטה לקביעת ערך סובייקטיבי במצב נתון.